<h1>ספר תורת האדם להרמב"ן ענין הקריעה</h1>
<h2>דף לג.</h2>
תניא (מ"ק כ"ה א') ר' שמעון בן אלעזר אומר העומד על המת בשעת יציאת נשמה חייב לקרוע הא למה זה דומה לספר תורה שנשרף שהכל חייבים לקרוע. פי' רש"י ז"ל שעדיין היה זה יכול ללמוד והוה לי' ס"ת. ולפי הפירוש הזה נראה שאין חובה זו נוהגת בנשים, אלא אפילו היה עומד בשעת יציאת נשמתן אינו חייב לקרוע. וקשה הדבר לומר שיקרעו על העתיד, ועוד אם מן הדין אף בס"ת אין קורעין אלא בזרוע וכמעשה שהיה. ולי נראה שהנפש בגוף כאזכרות בגוילין. ומשל בעלמא הוא לומר שהוא הפסד גדול וחרדה רבה וחייב אדם לקרוע עליה כאלו נשרף ס"ת לפניו. א"נ לומר כשם שקורעין עליה כך קורעין על מקיימי מצותיה, שבשרפתה אובדין מצות של כתיבה, ובמיתת עושיה אובדין מצות של מעשה הלכך על כל אדם מישראל קורעין ואפילו על אשה.
תניא חכם שמת הכל כקרוביו, הכל קורעין עליו הכל חולצין עליו והכל מברין עליו ברחובה של עיר, ותניא מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר שמת, שכל הבוכה ומתאבל על אדם כשר מוחלין לו על כל עונותיו בשביל כבוד שעשה. פי' בוכה ומתאבל היינו בוכה וקורע עליו, אבל לישב עליו באבלות לא אמרו אלא על רבו כדבעינן למכתב לקמן. כי נח נפשיה דרב ספרא לא קרעו רבנן עליה אמרו לא גמרינן מניה, א"ל אביי מי קתני הרב שמת חכם שמת קתני, ועוד כל יומא שמעתתיה בפומין בי מדרשא. סבור מאי דהוה הוה א"ל רב אידי בר אבין תניא חכם כל זמן שעוסקין בהספדו. סבור למיקרע לאלתר א"ל אביי חכם כבודו בהספדו.
איכא למידק הכא והא רב ספרא אדם כשר הוה והכל קורעים על אדם כשר ואפילו בחולו של מועד, והרב ר' אברהם בר דוד ז"ל מתרץ דה"מ באותן שעומדין בין מיתה לקבורה, אבל אלו החכמים לא היו שם בשעת פטירתו של רב ספרא ולאחר קבורה באו, ואינן חייבין לקרוע באדם כשר. והם היו סבורין דחכם נמי כאדם כשר ותו לא, אא"כ היה רבו, דההוא ודאי בין בפניו בין שלא בפניו ביום שמועה קורע אפילו במועד, ואמר להו אביי מי קתני הרב שמת חכם שמת קתני וקאמר הכל כקרוביו בין בפניו בין שלא בפניו. והא דתניא באבל רבתי (פ"ט) ר"ש בן אלעזר אומר חכם שמת כל שעומדין עליו בשעת מיתתו קורעין עליו וכל שאין עומדין עליו בשעת מיתתו אין קורעין עליו, נראה לי שהוא שבוש, ואדם שמת הוא צריך להיות, והיא היא הברייתא השנויה כאן ר"ש בן אלעזר אומר כל העומדין על המת בשעת יציאת נשמה חייבים לקרוע למה זה דומה לס"ת שנשרף, אלו דברי הרב ז"ל.
וקשה לנו על הסברא הזאת מה שמצינו בירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ז] ר' בון דמך במועדא, ולא עביד ליה ר' מונא חסד, והוון ציפוראי אמרין עד מות סנאה, בתר מועדא עביד ליה איקריה, על ואמר קדמיהון האין דתני רבי חכם שמת הכל כקרוביו בהינון דהוו גביה, ואנן לא הוינן גביה, דמשמע מינה דאין חייב לקרוע על חכם אלא באותן שהיו עמו קודם קבורה, וברייתא בקודם קבורה תניא כדקתני חולצין ומברין עליו. ואיכא למימר התם במועד הוה, וקיי"ל דאין מספידין אלא בפניו, ובתר מועד דעבד ליה הספד קרע עליה בהספד, והיינו דאמר להו הא דתניא הכל כקרוביו דמשמע דאפילו במועד קורעין בהינון דהוון גביה ואנן לא הוינן גביה, ולפיכך אין מחללין עליו מועד, ולאחר המועד הרי קיימנו הספדו וקריעתו. ועם כל זה אין הדברים נוחים, שהיה להם לפרש בגמ' כי נח נפשיה דרב ספרא לא הוו רבנן גביה.
אבל יש לומר שאלו החכמים היו סבורין בהא דתניא שלא בכה והתאבל על אדם כשר, שאינו חייב לקרוע אלא שיבכו ויספדו אותו, כענין שאמרו כל המתעצל בהספדו של אדם כשר, ואמרו כל המוריד דמעות על אדם כשר, אבל קריעה אין להם אלא במחוייבי אבלות כגון על קרוביו ועל רבו, טועין היו בזו כשם שטעו בברייתא האחרת בחכם שמת, שלא היו סבורין להעמידה אלא על הרב, וכי היאך יהא להם חיוב קריעה על אדם כשר והן פוטרין עצמן מלקרוע על חכם, אלא להקל היו מפרשין הברייתות ואביי השיב להם מזו של חכם לפי שרב ספרא נמי חכם הוה, והיו חייבין לקרוע ולחלוץ ולהברות כקרוביו. ומה שאמרו בגמרא לענין קריעה אי אדם כשר הוא חיובי מיחייב, סברא דגמרא היא דפרישו לברייתא דאדם כשר אפילו בחיוב קריעה, ומסקנא דגמרא הוא מן בתר אביי.
וגרסינן באלו מציאות (ל"ג א') אמר רב יהודה אמר שמואל תלמידי חכמים שבבבל עומדים זה מפני זה וקורעין זה על זה, ולענין אבדה במקום אביהם אין מחזירין עד שיהא רבו מובהק. פירוש קורעין זה על זה כדין רבו שאין מאחין לעולם, דכל יומא שמעתתא דהדדי בפומייהו, שאלו לענין קריעה עצמה אין הפרש בין חכם לרבו מובהק. זה דרכו של רש"י ז"ל. וכן פירש עומדין זה מפני זה כמלא עיניו כדין תלמיד ורבו, א"כ עשו תלמידי חכמים שבבבל זה לזה כתלמיד לרבו מובהק לענין עמידה דאלו רבו שאינו מובהק אינו עומד אלא בארבע אמות. והכי איתא בפ"ק דקידושין (ל"ג א').
ויש לי דרך אחרת בזה, והוא שנפרש שאין חובת אדם כשר בקריעה על ת"ח שכן לענין עמידה דהידור אמרינן התם במס' קידושין חדא דאתון חכימין ואנא חבר, ואתמר התם שאני רב יחזקאל דבעל מעשים הוה דאפילו מר שמואל קאים מקמיה, אלמא מקמי זה קאים הא מקמי אחר לא קאים, וש"מ שאין ת"ח עומד בפני מי שקטן ממנו, וכן כולה סוגיא מוכחא התם. והטעם בזה מפני שהוא כזקן ואינה לפי כבודו, ולפיכך אמרינן דת"ח שבבבל עומדין זה מפני זה ואפילו גדול מפני קטן, משום דשמעתתיה בפומייהו דהדדי והוה ליה רבו.
וכן נאמר לענין קריעה שאין חובה זו מן הקטן על הגדול ממנו בחכמה, וכדאמרינן נמי לענין חולץ לקמן (מ"ק כ"ב ב') ונמנע ולא חלץ, ואמר להו אביי חכם תניא, ואי לקטן ממנו אפילו אדם כשר, אלא בשוין, ועוד דכל יומא שמעתתא בפומין והוה לי' רבו שאינו מובהק דעומד נמי מפניו וקורע עליו, ואפילו היה גדול ממנו בחכמה כשמואל דקרע על ההוא מרבנן משום דאסבריה אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיון. ועכשיו כל השמועות הללו מתחוורות ומתקיימות בלשונם, דקא מיירי בקריעה ולא מדכרו איחוי כלל, אלמא בקריעה עצמה איירינן, כן נראה לי, ודבר נכון וברור הוא. ולדברי הרמב"ם ז"ל שאומר על רבו קורע עד שמגלה את לבו, יש לפרש קורעין זה על זה עד שמגלה את לבו. אלא שאינו פירוש נכון כמו שיתבאר לפנינו.
(מ"ק כ"ד א') אמר שמואל כל קרע שאינו בשעת חימום אינו קרע, ומקשינן עלה והא אמרו לי' לשמואל נח נפשיה דרב קרע עילויה תריסר מאני אמר אזיל ליה גברא דהוה מסתפינא מניה, וא"ל לר' יוחנן נח נפשיה דר' חנינא קרע עליה תליסר אצטלין דמילתא אמר אזל לי' גברא דהוה מסתפינא מיניה, שאני רבנן כיון דכל שעתא ושעתא מדכרי שמעתייהו כשעת חימום דמי. פי' לאו תרוצי מתרצינן דמחייבי בהני קריעות, אלא דלא מיקרי קרע של תפלות ולית בהו משום בל תשחית, דשעת חימום הוא, ומוסיפים בכבודם של ת"ח היו, הא בקריעה אחת חייבים הם. ושמעינן מינה דת"ח קורעין על ת"ח הרגילין עמהן בישיבה ביום שמועה דשעת חמום הוא.
ירושלמי [מו"ק פ"ג ה"ז] כשם שקורעין על החכמים כך קורעין על ת"ח. איזהו ת"ח חזקיה אמר כל ששנה הלכות ועד תורה, א"ל ר' יוסי הדא דתימא בראשונה אבל עכשיו אפילו הלכות. ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר כל שהוא מבטל עסקיו מפני משנתו. תני כל ששואלין אותו והוא משיב, אמר ר' הושיעא כגון אנן רבנן משגיחין עלן ואנן מגיבין לון. אמר ר' אבא בר ממל כל שהוא יודע לבאר משנתו, ואנן אפי' רבנן לא חכימין מבארא מתניתין. ובגמרא דילן בפרק אלו קשרים (שבת קי"ד א') אמר ר' יוחנן איזהו ת"ח כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר, וכן לענין קריעה. וכן מצינו בתשובות [כ"ה בכת"י ובנמוק"י, וכן בב"י סי' ש"מ] אמר רב משה איזהו ת"ח שאין מועד בפניו כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפילו במסכת כלה. ומסתברא שאינו קורע בשמועה רחוקה על החכמים, דהא תני הכל כקרוביו וקרובים בשמועה רחוקה לא קרעי. אבל על רבו קשה הדבר לומר שלא יקרע לעולם כאביו, שזה הביאו לחיי עוה"ז ורבו הביאו לחיי עוה"ב, ואע"ג דתניא לא השוו רבו לאביו אלא לענין איחוי בלבד, לענין דברים השנוים בברייתא אתמר אבל קריעה בשמועה רחוקה לא תניא.
נמצינו למדין דבשעת יציאת נשמה על כל המתים כלן חייבים לקרוע, וכדברי רש"י ז"ל אין דין זה באשה אלא באיש, שלא בשעת יציאת נשמה על אדם כשר ומוחזק חייב לקרוע בפניו, ועל סתם בני אדם אינו קורע. על חכם ועל ת"ח הכל קורעין ואפילו בעיר אחרת. בשמועה קרובה קורעין בכל מקום. על רבו שלמדו חכמה או שהאיר עיניו במשנה אחת, וכגון חברים שלומדין שמועות זה מזה אפילו בסוף העולם בשעת שמועה חייב לקרוע ואינו מאחה לעולם.
